בעוד ג'קי מנחם ואלירז שדה משקפים את העם הרדום תחת משטרו של בנימין נתניהו, קותי סבג משקף עם מרדן שמנסה להלחם על זכויותיו
כתבה מצויינת מתוך מגזין מצויין.
אמנם הכתבה היא מאפריל אבל שווה לפרסם אותה שוב.
לקריאת הכתבה כנסו ל'עכבר העיר':
ועדיין, משהו שונה בו בקותי סבג ביחס לשני קודמיו. אלירז וג’קי היו זוכים מערכתיים לגמרי, ואילו קותי בכל זאת מייצג איזה אקלים אחר, אקלים של התעוררות אזרחית. הוא אמנם אוהד של בית"ר, עם כל המטען הגזעני־עממי־חוליגניסטי שעומד מאחורי זה, ואוחז באהדה הזו משל היתה הדם שזורם בעורקיו (אפילו במעמד הזכייה זה כל מה שעיניין אותו), אבל הוא מביא לתוך זה משהו אחר, איזה טוויסט אם תרצו.
המסמן הוויזואלי הבולט ביותר לכך הוא תספורת המוהוק שקותי בחר לעשות במהלך העונה. אותו סמל אנרכיסטי (ובואו נאמר זאת בזהירות רבה, כיוון שסמלים אנרכיסטיים ככלל כבר מזמן איבדו את רוב המטען שלהם), מייצג את המעבר של העם ממערכתיות להתנגדות. המוהוק של קותי הוא אותו חריץ של אור שנכנס דרך הסדק, שסער סקלי תיעל דרכו את לאונרד כהן. הוא קמצוץ, אמנם מינורי ולא מודע, אך עדיין קיים, של המחאה החברתית, של אותה התעוררות
כתבה מצויינת מתוך מגזין מצויין.
אמנם הכתבה היא מאפריל אבל שווה לפרסם אותה שוב.
לקריאת הכתבה כנסו ל'עכבר העיר':
